רשומות מלב ים פרק א' - לוטוס רוחני טעים או מתנה ושמה קרוהן...

בזמן הקרוב אתחיל להעלות כאן בבלוג החדש באתר שלנו קטעים מתוך ספר שיצא בע"ה תחת השם - רשומות מלב ים. אסופת קטעים ממסע מרתק ומרגש שעדיין בעיצומו, מסע של התמודדות עם חלומות גדולים, תשוקה למוזיקה, פסיכדליה ומתנה כרונית אחת בבטן שדחפה אותי להביט מעבר לפרגוד השקר של המציאות ולהבריא באופן טבעי, גוף ונפש. אבל נתחיל מהתחלה, אז:

יש לי כל מיני חברים וחברות לשבט שאני חי בו, מגוון באמת רחב של דמויות מכל מיני צבעים, דתות וארצות. גדלתי בתור חילוני להורים שחזרו בתשובה ויצאתי בשאלה לקראת סוף תיכון ככה שהספקתי לצבור ארסנל מרשים וצבעוני של כל מיני פרסונות מרתקות מדווארות של כמה שנים טובות פה בארץ ובחו"ל.

ראיתי את ישראל של רמת הגולן בתקופה של 95, כשרצתי למטה, ילד קטן שחזה במות מופאסה בפעם הראשונה שראיתי מלך האריות כדי לגלות שרבין נרצח גם הוא.. ראיתי את ישראל של לפני גירוש גוש קטיף כשנכנסנו לכלא כדי להגיד את מה שהיה לנו לומר נגד האקט הלא דמוקרטי (והמסתבר מאוד מטומטם ונגוע פוליטית) שקיבל את השם 'התנתקות'.יצאנו בודדים, חצופים, נגד המקהלה הצורמת עליה ניצח אריק שרון. התאספנו חשאית בית כנסת בבני ברק, בתקופה של לפני שבבי המיקום בסמארטפונים, כשהכי מתקדם היה נוקיה 3100 שהיה יותר טוב בתור כלי נשק להגנה עצמית מאשר בתור מכשיר סלולר. כמו בסרט הוליוודי פאר אקסלנס חיכו לנו שם שני דמויות מזוקנות שתידרכו אותנו על איך חוסמים כביש בצורה מקצועית ובטוחה. פלשנו אל הכביש לפי הוראות המפקדים ונתיב אחרי נתיב, חסמנו את כביש גהה.

אחרי הבלגאן והטרופיות שהוציא לנו אחד הנהגים כאות הזדהות הגיעו המניאק כשהיחס היה 4:1 יעני ארבעה שוטרים למפגין, (לי כיוון שהייתי בשיא הגובה לדרדס ממוצע מן 15 הוקצו 4 שוטרות שלמרות שאף ייצור אנושי לא היה מעוניין להיתקל בהן בסימטה חשוכה באמצע הלילה, כבודי הגברי הדרדסי נפגע משהו). אחרי לילה שלם של חקירות במשטרת מרחב דן נשלחנו למרתף בית מעצר בלוד שם בילינו עצורים כמה שעות טובות תחת אורות פלורוסנטים, מעל מניין מזיעים בחדר של 3x2 מטר. צחקנו כל הדרך אל עמוד השער של עיתון 'בשבע' שהיה אז, ואולי גם היום, בעל משקל כבד יותר מ'ידיעות אחרונות' בציבור הדתי לאומי. משמה המשכנו לחצר של אבו כביר ומשם למעשיהו. לפני מעשיהו חיכינו בחנייה מעל 5 שעות בתוך הזינזנה קרוב ל20 פלוס אנשים בתוך רכב קטן, סירחון, זיעה, ומחסור בשירותים הפכו את החוויה הזו לטעונה מאוד מבחינה ריחנית..

נכנסנו למעשיהו ליומיים של סיגריות מוסטנג או נובלס כשמצב הרוח מכוון למצב ”כפית“, שזה אומר שאפילו אם מישהו יאמר לך 'כפית' בלי שום פאנץ' אתה תתגלגל מצחוק על הרצפה בלי שום סיבה נראית לעין. האוכל שם הגיע מאותו קייטרינג כמו בפנימייה שהייתי בה רק שבכלא זה היה בחמגשיות שזה אותו אוכל מוסדי אבל עם מעט יותר סטייל ונימה אישית.

ראיתי את ישראל של מסיבות הטראנס. בסופ“שים ארוכים שהם בעצם קרטון lsd אחד ארוך.. הייתי דופק נפקדויות מצה“ל ורוקד בחצי א‘ כולי פצוץ מmdma ביער כלשהו אי שם בצפון הארץ לצלילי גואה עם עוד 100 גלקטים בעיניים נוצצות של אלו היודעים כי השמיים פתוחים בפניהם וכל שעליהם לעשות זה לבקש. בשלב מאוחר יותר בסיפור המסע שלי בעקבות הלב ייקח אותי לפסטיבל הZNA בפורטוגל (פסטיבל שכולו קודש לגואה וטראנס שבטי שורשי חופשי ואמיתי) יחד עם מי שלימים הפכה להיות אישתי האהובה והאמיצה - דינה.

ראיתי את ישראל של טקסי סאן פדרו ושאר קקטוסים, פטריות, עלים, ומשני תודעה למיניהם בשבט של שומרי היער והפיות, האלפים והאמזונות, המכשפים והפמניסטיות.. בני שבט הריינבו או במילה אחת- השבט. מעגלי עירום וריקודי טראנס אורגני כשהלמות תופי הג‘מבה והלהבה הענקית במרכז יצרו תמונה עתיקה שאני הייתי חלק ממנה. יחד כולם- אנשים, נשים, זקנים, ואלים למחצה, פתחנו צוהר לגבוה ונתנו לנשמה לצאת ולהתחרפן לה בשלווה. ה‘אום‘ שהוא צליל קדום ועוצמתי ננהם על ידי 800 איש בממוצע (תלוי אם זה ריינבו חורף או קיץ..)

ראיתי את ישראל של מאה שערים.

תפילת שבת בבית הכנסת של חסידות קרלין או כמו שאומרים בסנלג ישיבתי- "אצל הקרלינערס",

לא מתפללים - צורחים. פשוט ככה, זה לא מלמול כלאחר יד או התכנסות חברתית אלא טקס מאגיה חזק ואינטנסיבי. אתה בא וצורח את נשמתך לבורא עולם בלי לכוון מיתרים. ריקודים של אחרי תפילת שישי בבית הכנסת של ברסלב בצפת כשמאות שטריימלים זזים בקצב אחד, ביט אחד. כאיש אחד בלב אחד.

ראיתי את ישראל של פלורנטין- שורות של קוק בשירותים של מועדון חשוך ואפוף עשן ומסיבות גג עם פסיכאדליים מכל הסוגים. סקס עם נשים זוהרות יותר ומכילות פחות, מכילות יותר וזוהרות פחות. סקס עם אמזונות, אלות, ציורי קיר, פנטזיות, ובאמת פשוט מכל סוג שהוא.

תל אביב לימדה אותי את מה שאמר זורבה שבכל אישה יש אפרודיטי וכל מה שאתה צריך זה פשוט לראות את זה. תל אביב של ג‘אמים מפתיעים באמצע הרחוב. תל אביב של חדרי חזרות בכל פינה, פאבים עם שמות כמו “טולטול והפיצפונים“ או ”תחת“ הן אפילו לא דבר שיש להתעכב עליו בבירת ההיפסטרים של מדינת גוש דן.

ראיתי כל מיני סוגים של ישראל, אבל אז אף לא סוג אחד של חו“ל.

הייתי בן 29 בחובות של 200k שמתמודד עם קרוהן אפילפסיה ואנמיה קשה..

פה מתחיל הרקע השחור והעצוב לסיפור הצבעוני והמעניין שהצגתי עד עכשיו כי תוך כדי שאני יוצא ממשפחה מדהימה ומקסימה אבל ללא עודף מזומנים או נסיון עסקי וזוגי כלשהו ושועט אל החיים האמיתיים הספקתי להיכנס למערכת יחסים רעילה, להפסיד 200 אלף ש“ח וחבר שהקים איתי את העסק וברח כשהעניינים התחילו להסתבך, השאיר אותי עם התחתונים למטה והבנקים מאחורי.

בעקבות הסיפור הזה הספקתי לחטוף את המיטב שיש לגנים שלי לתת כתגובה למצבי לחץ- קרוהן וקוליטיס.

עד הנפילה הייתי במינוס יציב - 6\7 אלף ש“ח ועולה. עצמאי בשוק העבודה בתחום עבודות בניין בגבהים ובהחלט לא חריג בנוף הכלכלי עם כישרון מוזיקלי לא מנוצל חלומות מרשימים ואש בעיניים. צעיר עם אש של פיראט שלא נתן לדת או לנסיבות להגדיר אותו ומרד ללא הפסקה כמעט בכל מסגרת בה לקח חלק. רוקסטאר בפוטנציה, פיראט אמיתי. אבל כשאתה סובל במשך 3 שנים ללא הפסקה וכואבים לך הבטן הראש המפרקים והתחת בו זמנית וכל אחד בתורו, ולא כואב כמו פציעה קלה או כאב ראש חולף אלא כואב כמו הכאב הכי נורא שחוויתם אי פעם רק לא כזה שמפסיק אחרי יומיים של מחלה ולהיות מרותק למיטה אלא כזה שלא מפסיק לא אחרי חודש ולא אחרי שנה. כאב כזה שמתיש לך את האופטימיות לאט אבל בטוח והופך את החיים לפחות ופחות רומנטיים עם כל יום שעובר. לאט לאט אתה הולך ומזדהה עם תדמית האומן המיוסר, ההוא שלא גילו אותו. ההוא שאם רק החיים יתנו לו הזדמנות הוא תוך שנייה וחצי ממש את עצמו והופך לסמל להשראה וחזון בעולם העצוב שהוא נשבע להציל.

כמו כל פולני אני נהנה מרחמים עצמיים ורגשות אשמה מכל הסוגים אז לא אכחיש שלעיתים אני נהנה מזה ואפילו חופר לי בפצע כדי להרגיש שאני עדיין חי ושאני עדיין בעניינים. אוסיף ואומר שהיום אני כבר ב"והם חיו להם באושר ועושר" של סיפור חיי אבל אז באותה תקופה סופסלתי בלית ברירה ונאצלתי לצפות במשחק מהצד. מביט בהצלחות הפייסבוקאינסטגרמיות של חבריי הוירטואלים שנדמה כי החיים שופעים רק הצלחות על ראשיהם מלאי השיער. הבנתי כי למרות שאני באינסטה ובפייסבוק אני עדיין דינוזאור מהדור שזוכר את קישקשתא ועודד מנשה של לפני עדן הראל. בסתר האמנתי שהכל עוד אפשרי אבל אז הרומנטיקה הורודה של החיים דהתה לי מול הפנים והצבע הלך ונהיה אמיתי יותר. הרגשתי כמו חתול עם צלקת באוזן ושריטה ליד העין מדדה בצליעה גאה. צליעה שהיא רמז לזה שהוא אמנם פצוע אבל שרד קרב אחד או שניים. כמוהו גם אני פיראט אבל החרב בתיק מאחורה והאקדח זרוק איפשהו. חיכיתי להזדמנות שתציג את עצמה, לפיראט מסופסל שכמותי, אנרכיסט רוחני, טייח פולני, וואנאבי תימני. והיא הגיעה כמו סופה, מהבלתי צפוי מהמוזר וההזוי.

כמו הים גם החיים חסרי כל הבטחה מלבד השינוי עצמו.