רשומות מלב ים פרק ח' - איפה תחגגו את סוף העולם

עזבתי את הבית לפנימייה בגיל 14.

סוף סוף חופש, סוף סוף אני רחוק מהבית ורשאי, בגבולות החוקים כמובן, לעשות כמעט כל מה שבא לי. מאז לא ממש התבגרתי והמשכתי לרדוף אחרי כל מיני דברים. אחרי הישיבה תיכונית וההסדר ואחרי שיצאתי מצה"ל אל העולם הגדול כשאני באמת ובתמים סוף כל סוף בובה חתוכת חוטים, המשכתי לרדוף. שנים רדפתי בלי לדעת לאן לעזאזל אני רץ.

הלכתי לעבוד בבניין ולא סתם פועל בניין אלא גולש סנפלינג, אחמד מעופף, גפילטע פיש בחיל הטייחים המשוגעים, אלו שיש להם ביצים לגלוש עם דיסק ופטישון מבניין של 20 קומות ויותר. תכלס, עשיתי את זה כי רציתי להשלים גבריות, להיות זכר אלפא שמסוגל לעבוד בידיים ולהתגבר גם על הפחד ממוות. המשכתי לרדוף ללא הפסקה, רדפתי שמלות והשתדלתי לזיין כמה שיותר, שוב, כדי להטמיע את ה'אלפא' כמה שיותר עמוק במגירות הזכרונות של המוח. ככל שהיא גנחה יותר חזק הרגשתי יותר גבר, עם כל אישה חדשה שהצלחתי להקסים לכיוון המיטה, עוד לבנה נוספה לבניין האגו.

האגו שרק המשיך לדחוף אותי הלאה במרוץ להשגת הכלום והשום דבר.

מאחורי מסיכת המאצ'ו שטיפחתי באדיקות רבה כל כך הסתתר לו מוזיקאי רגיש כמו תחת של תינוק, רסמי תמיד ידעתי את זה וביני לבין עצמי הייתי מאוד מחובר לחלק היותר רגיש אצלי, אבל לקח זמן עד שהרשיתי לו לצאת החוצה. היום אחרי קרוב ל40 נשים שהגעתי איתם למצב אינטימי אני כמעט נטול חסמים ואין לי שום בעיה להפגין רגישות, כי אני בטוח בעצמי, בטוח בזין שלי, בחזה השעיר שלי, ובנפש החזקה שלי שקיבלה כל כך הרבה מכות מהחיים שהיום היא עשויה ברזל. כמו נזיר שאולין שחובט בחול רותח עוד לפני ארוחת הבוקר, הקרוהן עשתה ממני לוחם. לא כזה שתראו בטלוויזיה, לוחם אמיתי, מהחיים.

שנים ברחתי כמה שיותר רחוק מהמשפחה, לא כי אני לא אוהב אותם, אלא כי הייתי צריך להתמודד עם המאמי והדדי אישיוז של ילד להורים חוזרים בתשובה שעשו אותי אחרי נישואים ראשונים. יש לי דוד חצי שנה מתחתי ואחות בת כמעט 60, אנחנו 9 אחים ואחיות כולל צד אבא, צד אמא, והנגלה הנוכחית שזה שניהם יחד. או כמו שאמרו הגשש - זה לא משפחה זה תשבץ..

שנים התרחקתי כמה שיותר רחוק פיזית ורוחנית מהבית המאוד דתי והמאוד פולני שגדלתי בו והאשמתי את ההורים שלי כמעט בכל דבר מחורבן שקרה לי בחיים. רק בהתקף הראשון אכלתי ת'כאפה. כשכל החברים עזבו, כל אלו שישבו איתי לשכטות מהבוקר עד הערב פרחו ונעלמו ברוח, כשבת הזוג שלי דאז, נטשה את הספינה הטובעת ולא באה לבקר אותי כשהייתי בבית חולים. אז הבנתי שלפני הכל ואחרי הכל, יש לי רק את אלוהים והמשפחה שלי, הם תמיד היו ותמיד יהיו שם.

עכשיו, אחרי שנים שהסתובבתי בכל מיני חוגים צבעוניים, מפוקפקים יותר ופחות, חזרתי הביתה. הקרוהן התקיף שנית ושוב חזרתי לגולן ולאוויר הנקי, לסביבה החמה והתומכת במושב, חזרתי לרחם של אמא. מצד אחד יש משהו מאוד מדכא בלגור במושב כשכולם דוסים ואין לי עם מי לדבר, אין לי לאן ללכת ואני בגדול נח ומחלים, לא מתוך בחירה, פשוט כי אני אשכרה בקושי יכול לזוז. מצד שני אני סוף סוף שם לב שאני ממש, אבל ממש, אוהב את המשפחה המופרעת שלי. אבא בן 82 ואמא בת כמעט 60, אחים ואחיות מכל הצדדים חלקם חילונים וחלקם דתיים וכולם טובים מאוד בלהיעלב ובלשים סוכר באוכל, פולניה דה לוקס, אבל מוזר סטייל.

כל נושא העולם השטוח פתח אותי להרבה אפשרויות על המציאות שלנו, כמו סוף העולם למשל. יום הדין, הגאולה, אמרגדון, ראגנארוק, יש כל כך הרבה שמות לאירוע הזה, והיום כשאני יודע את מה שאני יודע אני שואל את עצמי האם סוף העולם באמת קרוב. האם אנחנו בלי משים צועדים, לאט אבל בטוח, לכיוון הריסטארט הבא של המציאות. כשאני חושב על סוף העולם אני מבין כמה אני אוהב את המשפחה שלי. פתאום נפל לי האסימון שבתכל'ס, אם מחר העולם מתפוצץ לאלפי רסיסים אני מבסוט כי זכיתי לבלות עם המשפחה שלי בחודשים האחרונים של המציאות. אני מביט באבא שלי שכבר עבר לקידומת 8 ומבין שבעצם אסור לי לקחת אותו כמובן מאליו. מבין שכל רגע שאני פה בבית הוא יקר מפז.

החיים מורכבים מהרבה רגעים נורא רגילים וכמה רגעים דרמטיים ומלאי צבע. מקפה בבוקר או שיחת חולין על הנאד האחרון ששחררנו, מלהקשיב לאמא שלי מתלוננת על משרד החינוך ולנסות לענות לשאלות של אבא שלי שקצת מאוכזב ממני, כשאני ככה כולי חולה ובחובות, ועוד חילוני, ועוד חושב שהעולם שטוח, הוא כמעט התייאש ממני לגמרי.

מלהחליף סדרות עם אחי הקטן שאז סיים י"ב ולא היה לו ממש מושג מה הוא רוצה, ומלעזור לאמא לבשל אוכל שהאח הקטן השני, יאהב לאכול כשהוא חוזר הביתה מקורס קצינים. ויש רגעים יותר דרמטיים ומרגשים, כמו להופיע או לעשות אסיד בחווה מרוחקת אי שם בגליל העליון עם כמה חברים מג'נונים כמוני. כמו להתפלל בבכי על משהו שיקרה או לעשות שלישיה עם שתי נשים יפיפיות ועסיסיות, או לשבור תקרת זכוכית נוספת בדרך להבנת האמת האמיתית על המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.

היום אני אחר, כבר לא רודף אחרי כלום, היום אני מכיר בערכה של סבלנות. פיספסתי לא מעט מתנות שהחיים נתנו לי על מגש של כסף כי הייתי מהיר ופזיז מדי, והיום, אחרי הרבה תסכול ובעסה למדתי שסבלנות זה כל העניין בחיים. דיברתי עם חבר על הרצון שלי לפרוץ מוזיקלית ועל התסכול שנלווה לכישרון. הוא שאל אותי- מי אמר לך שהפריצה הגדולה שלך מתרחשת דווקא בעמוד 28 בספר של חייך? אולי הסופר החליט שזה יקרה בעמוד 36.. ומי אומר שזה יותר או פחות טוב מהצלחה ופרסום עכשיו ומייד?, ברור לי שהוא צודק, ועדיין למרות הסבלנות עדיין מדי פעם הקוצים בתחת גורמים לי לזוז בספה בחוסר נוחות, וטוב שכך.

נסיים בבית ופזמון מהשיר הידוע של אביב גפן:

'ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק

תסתכל על הרחוב איך הוא ריק

כבר שכחנו איך לשחק

מגיפה אורבת לנו בכל פינה

מחכה שנחטא במגע

כבר שכחנו מה זאת אהבה..

סוף העולם, סוף העולם,

זה התחיל כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות

זהו סוף העולם, סוף העולם

זה התחיל כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות..'

*************************************

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני עוד לא הפסקתי לקוות ולחלום.

אמשיך להאמין באור ובכל מה שטוב, אמשיך להאמין שיש סוף טוב לסיפור הזה,

גם אם מחר יגיע סוף העולם..