רשומות מלב ים פרק ו' - בעבור חוקן דולרים..

מאז שאני זוכר את עצמי הדמיון היה הכלי החזק ביותר שלי כדי להסביר את המציאות, כדי לצבוע אותה בצבעים שאוכל להבין. כשהייתי עצוב או כשנתקלתי בפחד הייתי מדמיין שאני סינבד המלח, או רובין הוד, ועכשיו זה הזמן לצאת לקרב. בדרך כלל הייתי יוצא לקרב עם עוד כמה חברים או דמויות שליוו את חיי באותה תקופה אבל אני הייתי המנהיג שקפץ ראשון אל לב הסכנה כדי להציל את העניים וחסרי הישע. דמות הגיבור שמוכן להקריב את עצמו למען הכלל התפתחה אצלי מגיל מאוד קטן ותמיד היה לי חוש חזק מאוד לצדק.

למדתי בבי"ס חב"ד שזה כמעט כמו חינוך חרדי וימי הלימוד היו ארוכים, עד כדי כך שלעיתים היינו נשארים בבית הספר עד 18:00 אחרי הצהריים, מה שהשאיר אותנו עם המון זמן לבזבז ואנרגיה לפרק. תלמיד אחד בשם משה היה זכור לי במיוחד. כל הפסקה במקום לצאת לאכול הוא היה יושב ושר שירים על זה שהרבי מלובאביטש הוא המשיח, בקולי קולות שכולם יכלו לשמוע. התלמידים היו צוחקים עליו ונותנים לו מכות, מתאספים סביב השולחן שלו כמו חבורת זאבים ומשחקים במי יצליח להכניס לו כאפה יותר מצלצלת. זה לא שהייתה לי דעה כלשהיא לגביי הוויכוח החב"די הידוע לגביי האם הרבי הוא אכן המשיח מהנבואות או שהוא אדם חכם וכריזמטי מאוד שפשוט - נפטר, אבל הלב שלי היה עם אברהם כי הוא העיז לחלום ולשיר בקולי קולות את מה שהוא האמין בו גם אם זה היה הזוי ומטופש, הוא האמין בזה והלך עם זה עד הסוף ואני בדמיוני הייתי מפליג איתו, תומך בו בקרב המדומיין שלנו לחיים ולמוות, במציאות הייתי נמוך ודי מוזר בעצמי יחסית לכל החב"דניקים בכיתה הייתי עוף מוזר בעצמי, כיפה גדולה ופיאות, בן לחוזרים בתשובה שעומד בצפירה.

יום אחד אחרי סשן הצקות רגיל בהפסקת צהריים ראיתי את מנשה התאום שלו בוכה מכעס ורץ לחדר המנהל כדי לעשות סוף להתעללות הנוראית הזו בילד שכל חטאו היה לשיר שירים. המנהל נכנס באמצע השיעור והעביר את המבט הנוקב והמפחיד שלו עם הזקן הג'ינג'י והעיניים הכחולות על כל תלמידי הכיתה כשהוא שואל אחד אחד אם הם יודעים מי נגע באברהם, אם הם לקחו חלק לינץ' החברתי הזה שעשו לו כל הפסקה.

כשהעיניים של המנהל נחו עליי כבר לא יכולתי יותר, הגיבור שבי התעורר ואי אפשר היה לעצור אותו, קמתי והתחלתי לדבר כשאני צובר ביטחון עם כל משפט והטון שלי עולה לכדי צעקה, - אתם לא יודעים כלום? אין לכם שמץ של מושג הא? אתם יושבים פה כל הפסקה עם הכיפות השחורות שלכם והחינוך החב"די שקיבלתם בבית ולאף אחד אין שמץ של מושג מי מתעלל באברהם כל הפסקה? בשלב הזה כבר ממש צרחתי, תתביישו לכם! זה לא קדוש ולא בטיח! אתם יודעים יפה מאוד מי הרים עליו ידיים! שלחתי מבט רומז ליענקל'ה, הבריון של הכיתה באותם זמנים שלא רק משה הרגיש מפעם לפעם את נחת זרועו..

יצאתי מהכיתה כשאני טורק את הדלת בשאגה דרמטית, תמיד הייתי כזה - רומנטיקן עם נטייה לאובר דרמה במיוחד כשאני זועק את מה שאני מרגיש. מאז הלכה והתפתחה אצלי ההבנה שדמות הגיבור הזו היא חלק ממני, שלעולם אגן על האמת ועל חסרי הישע, על העניים והמסכנים ועל אלו שגורלם לא שפר עליהם. עם הזמן הבנתי שאין לי באמת בחירה ואם תוצג בפניי הברירה אם להצטרף לשקר המקובל על כולם או לצאת חוצץ לבדי כדי להגן על האמת גם במחיר הביטחון האישי שלי והתדמית החברתית, אצטרף, בלי למצמץ, לצד של האמת והצדק.

דמותו של הגיבור קיבלה פידבק חיובי בתקופת ההתנתקות כשיחד עם עוד 300 איש חסמתי את כביש גהה ונכנסתי לכלא לחמישה ימים של שיכרון חושים אדיאולוגי ותחושה מספקת של מרד נעורים ורדיפת צדק, מגרשים את אחים שלי מהבית בשביל ספין פוליטי? המערכת עושה מהלך רחב היקף בלי לשאול את האזרחים? אני אהיה שם כדי לעצור את זה. זה לא עבד וגוש קטיף התפרק לנו מול העיניים, אבל הגיבור שלי בא על סיפוקו.

זה המשיך בישיבת ההסדר כשהחלטתי לצאת מצה"ל ולשנות את מסלול חיי שהיה עד אז בכיוון של לסיים ישיבה לעשות תעודת הוראה ולהתחתן, ככל הנראה באולם ככל הנראה עם מוזיקה חסידית ואווירת שמאלץ מלווה בגפילטע פיש וקרעפלך בורשט גולאש וקניידלעך. החלטתי למרוד במערכת כמו שלא מרדתי בה לעולם, החלטתי לסכן הכל.

אחרי בירור קצר עם חברים יוצאי יחידות קרביות שברחו מהצבא עם פוסט טראומה הבנתי שכדי לצאת מקרבי אני צריך לעשות בלגאן, לא ישחררו אותי מכאן בקלות. איימתי להתאבד והגעתי למיון פסיכיאטרי, משם לקב"ן ומשם החוצה. זו הייתה, ללא ספק, התאבדות חברתית מבחינתי, לעשות מעשה כזה זה לבגוד בערכים עליהם גידלו אותי. לבגוד בציונות ובישובים מעבר לקו הירוק. לא להיות חייל טוב ותלמיד טוב ולא לעשות מה שמצופה ממני כבחור ישיבה וכגבר דתי שחי בחברה דתית לאומית מילטריסטית. אחרי כמה שמירות והרבה אוננות מחשבתית מלווה במוזיקה אירית ודימויים גרפיים של העתיד הפרוע והצבעוני אליו אני בורח, העתיד המטורף והמסתורי שמחכה לי מחוץ לשערי הבסיס, החלטתי שאני הולך על זה. הלכתי עד הקצה ויצאתי תוך יומיים החוצה ממלחמה שאז, שנים לפני השבת ההיא ב10\07 לא הרגשתי אליה שום קשר מלבד החובה האזרחית ושטיפת המוח שעברתי בבית הספר. וככה, בלי לדעת מה יהיה ובלי ציוד מלבד הבגדים שעליי וארנק עם קצת מזומן יצאתי אל המחאה החברתית של 2011, אל הרחוב התל אביבי הסוער אל החופש המשכר והצבעוני, אל ההמון הסואן שגדש את רחוב רוטשילד. שלושה חודשים של התפרקות טוטאלית - סקס סמים ורוקנרול בפסטיבל הגדול ביותר שייצא לי להשתתף בו, סוף סוף יש לנו וודסטוק, אמרתי לעצמי. שם פגשתי את שירז, אישה יפיפיה, מוכשרת, ולא מאוד מאוזנת שהפכה להיות בת זוגתי למשך ארבעת השנים הבאות. מיותר לומר שלו הייתי יודע לאן יוביל אותי הענף הזה באופק האירועים, וודאי שהייתי משנה כיוון למקום אחר - נקי ושליו יותר, עם פחות סטרס ויותר מוזיקה, אבל הגיבור הפנימי הוא זה שמשיט את הספינה ובזמנים כאלו אתה לא ממש חושב על העתיד שעלול להתפתח וכולך מרוכז בעכשיו, בלב שפועם לך בחזה.

הגיבור שבי המשיך ישר קדימה לתוך מערכת יחסים רעילה וקשה עם הרבה לחץ, תסכול, חוסר הקשבה, אלימות ועצב.

תוך כדי שאני עובד כגולש מעטפת וזורק טיח על קירות, תלוי מחבל סנפלינג בגובה 10 קומות ויותר, הרגשתי שאני הולך ומותח את החבל הדק של הפחד. הרגשתי שכל פעם שאני עולה על החבל כמו כל פעם שאני חוזר אליה הבייתה אני שורט את הנפש שלי עוד קצת ועוד קצת. המשכתי לצעוד בשביל שסללתי לעצמי כשאני נע על הגבול בין להיות לגמרי בפנים ולסבול ללצאת החוצה ולבכות, לחזור שוב פנימה, וחוזר חלילה. הייתי גבר מוכה במלוא מובן המילה, חוזר שוב ושוב לאותה אישה יפיפיה ומשוגעת שהייתה אלימה כלפיי בכל צורה אפשרית. היום אני יודע שנשארתי שם כי התמכרתי לכאב בצורה נואשת, כי שירז הייתה בשבילי הוכחה לזה שאני חי, שאני מרגיש. את המשפט הידוע 'אני חושב משמע אני קיים' הפכתי אני ל'אני כואב משמע אני קיים', מזוכיזם אורגנל.

זה המשיך כשיניב קרא לי לנגן בהרכב של ג'ון עו"ד שנלחם מול הבנקים בחזית החזקה והמרשימה ביותר שקמה אי פעם בישראל נגד המונופול הזה. רובין הוד ישראלי עם ראש טוב, לב ענק, ולשון חדה כתער. כל פעם שעלינו להופיע יצא ממני הלוחם, הרומנטיקן הדרמטי שרוצה להציל את העולם עם הכישרון המוזיקלי והביצים הגדולות שלו. הרגשתי גיבור, טייח, זמר ופרובוקטור, אמן מתייסר, טורובדור עממי פאר אקסלנס.

אחרי חמישה חודשים אצל פסיכולוג הצלחתי, עם הרבה כאב וסבל, להשתחרר מציפורני הסוהרת שכלאה אותי מרצוני החופשי בתוך קופסא של אהבה מסרסת וחוסר אונים. המשכנו הלאה, הגיבור ואני, לעתיד לא ידוע בתל אביב של תחילת 2016. יצאתי מההרפתקה הרומנטית הזו בשן ועין עם נפש שרוטה ופחד רציני מנשים ומערכות יחסים.

בלי כיוון, בלי תכלית, צעד מפוחד אחרי צעד מפוחד התקדמתי לאנשהו. המשכתי להסתובב עם אותם אנשים באותם מקומות בצפייה שמשהו ישתנה כי סוף סוף אני חופשי מהסיוט ההוא, גהינום ושמו שירז, אבל שום דבר לא באמת השתנה, היו לי כמה זיונים מוצלחים וכמה הזדמנויות מפתיעות אבל סך הכל שום דבר לא באמת השתנה, נשארתי עם המינוס היציב שליווה אותי מאז גיל 17 כשלוויתי 3000 ש"ח מהבנק עבור נוקיה 3-100 שאז היה נחשב מאוד מתקדם. מחיר החופש מההורים היה המינוס ההוא, שגדל וגדל עד שהתייצב על 7000. בעקבות השחרור מהכלא הרומנטי שלי החלטתי לצאת מהחובות באקט עסקי יוצא דופן. יחד עם זאב, חבר טוב שהיה מעין אח גדול בשבילי באותם זמנים, הקמנו עסק. הוא תמך בי ביציאה מכלא שירז ואני תמכתי בו בבריחה הגדולה שלו מליאת, אשתו, זמרת מוכשרת ואישה מקסימה אותה השאיר פגועה, לבד, ובהריון. הוא ברח מהבית בלי להשאיר עקיבות שנה וחצי אחרי שהתחתן איתה עם הרבה רוח וצילצולים. לא שפטתי אותו כי ידעתי טוב מאוד מה זה להיות יותר מדי זמן במקום שאתה לא אמור להיות בו, ידעתי זוגיות מרה וכואבת והבנתי לליבו. החלטנו שלטובת שנינו כדאי שהעסק הזה ימריא, הוא כדי שיוכל לפרנס את ביתו שהיתה אז בבטן, ואני, כדי שאוכל סוף סוף לצאת מהמינוס המעצבן ולהתחיל לחסוך כסף לקראת החלום הגדול שלי שהלך איתי מאז 2011 - להקים חווה אוטרקית שהיא מרכז שיקומי לנוער בסיכון ומערכת כלכלית אוטונומית מנותקת מהמטריקס.

זאב היה עוזר הפקה והכיר הרבה מפיקים ומלבישות מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, אני הייתי מספיק נקי מבחינת הבנקים כדי להשיג את ההלוואה וגמרנו אומר לקנות רכב מסחרי לשפץ אותו ולהפוך אותו לקרון vip, מנוחת שחקנים או 'איפורית' כפי שמכנים זאת בתעשייה. זאב ישיג לנו עבודות ואני יביא את הכסף וככה נקים לנו עסק שיכניס לנו כסף בלי שנצטרך להיות שם. סך הכל רעיון לא רע, שהיה מגיע לכדי ביצוע אילולא קנינו את ה'בונבוניירה' מהמערכון "מגרש השדים" של הגשש החיוור..

זאב המליץ לי על סוחר רכבים בשם אלי, בחור דתי שזאב הכיר דרך חבר. הלכנו אליו למשרד ברחוב בן צבי, משרדון מלוכלך שעודנו עומד עד היום בסמוך לאחת מתחנות הדלק. הוא חיכה לנו מאחורי שולחן רחב עליו היו פרוסים בשורה ארוכה קרוב ל20 פלאפונים ישנים ממש כמו ה3-100 שהכניס אותי בגיל 17 למינוס שבגללו הקמתי את העסק, מה שנקרא בשפה מקצועית - אירוניה קארמתית. הוא ענה ל5 שיחות שונות מ5 פלאפונים שונים ובלבל ת'מוח קרוב לחצי שעה כשאנחנו מחכים, מחויכים ושמחים עם הכסף באמתחתנו - 30 אלף ש"ח טבין ותקילין, סכום עתק במימדים של עוסק פטור צעיר שכמוני. לא זאב ולא אני הבנו יותר מדי במכוניות ככה שאמת המידה שלנו הייתה האינטואיציה והמילה של אלי. אחרי שבחנו כמה אופציות החלטנו ללכת על רנו מאסטר עם מנוע חדש מייבוא, רכב פנטסטי כך הבטיח אלי. הרכב היה בגודל המושלם לתוכנית שלנו וככה יצאנו כמעט בלי להתמקח עם רכב יד שלישית עליו שילמנו 30k במזומן.

השבועות שבאו אחר כך היו מלאים בעשייה וצחוקים, הוצאנו עוד 15k על השיפוץ הפנימי של הרכב, ציפינו אותו בעץ הוספנו לו גגון קנינו מזגן ומיני בר, גליל של לבד כדי לצפות את הקירות והתקרה, ושאר אקססוריז כדי להפוך את הרכב הישן שלנו לקרון הכי מגניב בסביבה.

לקראת העבודה הראשונה הרכב התחיל לעשות בעיות, אז נכנסו למוסך. מסתבר שהרכב הזה עוד שנייה קורס, הראש מנוע נשרף הרדיאטור הפנימי שבק ואחרי שלושה חודשים שהרכב ישב במוסך נאצלתי להוציא את כל הכסף שנשאר לנו מההלוואה שלקחתי. הוצאתי 80 אלף ש"ח סה"כ על כל העיסקה של הרכב כולל הציוד, המוסך, הטיסה של זאב לאומן לראש השנה, ועלות המחיה של שנינו, וכל זה רק כדי שאחרי חודשים של ציפייה כשהבנקים כבר מתחילים ללחוץ והוצאה לפועל מעבר לפינה, המוסכניק יגיד לי בפנים נפולות - 'שמע, אני יכול להמשיך לקחת לך כסף אבל אין לי לב,

עבדו עליך חמוד, שיקרו לך, עזוב את הרכב הזה הוא לא שווה שקל'.

אני וזאב עברנו הרבה ביחד, הייתי איתו כשהתחתן כשהתגרש, כשחזר בתשובה וכשייצא בשאלה. ליוויתי אותו דרך שנות ה30 הכואבות שלו שהיו שנות ה20 הכואבות שלי, שחינו יחד שני פיראטים תפרנים בים הזר והמוזר של תל אביב. עבדנו יחד באותם הפקות, עישנו את אותם הג'ויינטים עם אותם המפיקים, לטשנו מבטים באותן הבחורות, יצאנו לאותם פאבים והקשבנו לאותה מוזיקה. היינו שמשון ויובב, לורל והארדי, אריק ובנץ. זאב היה כמוני, חוקר רוחני, פסיכונאוט. הוא התנסה בהרבה טקסים ומסורות רוחניות שונות, שמאניזם, המרטיזם, קריסטלים, מדיטציה, טקסי סאן פדרו ואיווסקה, קמבו ושאר ירקות. החזקתי ממנו בתור אח גדול למסע המטורף הזה שקוראים לו חיים. היינו שני ילדים למשפחות עניות שברחו מהמסגרת וחיפשו מקום לקרוא לו בית.

כשהבנתי שזאב לא מתכונן לקיים את ההסכם בנינו, כשהבנתי שהאח הגדול שלי, החבר הטוב שסמכתי עליו בעיניים עצומות, ההוא שעזרתי לו כשברח מאשתו, שהלוויתי לו כסף כדי שיטוס לאומן וירגיש טוב עם עצמו, לא מתכונן לשאת בעול של הבור הכלכלי שנפלנו אליו, משהו בי נשבר. לא מספיק שחטפתי מכות ממשירז, לא מספיק שסוחר רכב עם מסיכה של דתי עשה עליי סיבוב של 30 אלף שקל, עכשיו גם אחי הגדול בורח לי בדיוק ברגע שאני צריך אותו? זה כבר היה יותר מדי. נפלתי לבור של 80K כשאני כבר נמצא במינוס של קרוב ל10k, תוך חודשים ספורים התיק עבר להוצאה לפועל והבור הלך והעמיק כשאני יושב בקרקעית שלו לבד, עצוב, נבגד, מביט באור השמש הולך ומתרחק ממני.

בפעם הראשונה בחיי הגיבור שלי הפסיד בקרב. הוא שכב על הריצפה כואב, מדמם, מרוסק, מובס. ההבנה על עומק הנפילה חילחלה לי לתודעה לאט לאט, החלום לטוס לחו"ל ולטייל בעולם כמו שהבטחתי לעצמי שאעשה, התפוצץ לאלפי רסיסים מול הפרצוף שלי, הרגשתי שאני עומד להתפרק. איכשהו ניסיתי לשמור על אופטימיות, אמרתי לעצמי שאחסוך לאט לאט עד שאחזיר את החוב. אמרתי לעצמי כל מיני דברים שנועדו להסיח את דעתי מהעובדה הקרה והכואבת -

"נפלת חזק, ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך, כן תודה שנפלת חזק".

הגוף שלי קיבל את זה בדיליי של כמה שבועות. תוך כדי שאני מסיים לשפץ את החזית המזרחית של הוסטל חדש שנבנה ברחוב יהודה הלוי, מקום שעתיד לקבל את השם - 'אברהם הוסטל', בו יופיעו אומנים מהשורה הראשונה מול מאות תיירים שבאו לחוות את הפלא שנקרא תל אביב. עבדתי על החזית יחד עם פנחס, חבר של זאב ואח יקר שעזר לי בין השאר לבנות את אתר האינטרנט של העסק העצמאי לעבודות גובה שלי שנקרא 'הגולשים מציון', אתר שהיום כבר לא קיים. פנחס היה דומה מאוד לזאב מהרבה בחינות, שמאניסט חובב ופסיכונאוט מקצוען, יותר מנוסה ויותר מבוגר ממני. בחור חריף ומצחיק חבר ותיק ומתכנת מוכשר שהתנסה בסאן פדרו איווסקה צ'אנגה ועוד לא מעט חומרים עם אפקט פסיכונאוטי כבד, אני שילמתי לו 500 יומית על העזרה בשיפוץ החזית והוא תמורת תוספת תשלום בנה לי את האתר. עבדנו כמעט שבוע ברציפות ושרנו בקולי קולות, מלאים בצבע סגול, עם ג'ויינט בפה מהקומה ה10 של הפיגומים.בוקר אחרי זה קמתי עם כאבי בטן מטורפים והנחתי שאכלתי משהו לא טוב אז חיכיתי שהתסמינים יעברו ונחתי בבית. פנחס הציע לי להצטרף לטקס 'קמבו' ארס של צפרדע שנצרב על נקודות בגוף ומעורר את המערכת החיסונית לפלוט את כל הרעלנים החוצה בהליך קצר וכואב מאוד, אומרים שזה פותח את העין השלישית, סרבתי. הנחתי שכאב הבטן יעבור לבד ואין צורך שאסתכן בטקסים שאינני מכיר, במיוחד בתקופה כזו מטורפת כשאני צונח צניחה חופשית אל בור של 200 אלף ש"ח.

עבר שבוע עברו שבועיים, השילשולים החמירו והכאב רק התגבר יותר ויותר מיום ליום. בהתחלה חששתי שיש לי קוליטיס, כמו לאבא, והתנחמתי שזה אולי כרוני אבל לפחות זה לא סרטן. אחרי ארבע שנים עם שירז הסוהרת הכי סקסית והכי מטורפת אלימה ומסרסת שיצא לי להכיר פחדתי שהגוף יחזיר לי על מה שעוללתי לעצמי, ועכשיו עם הנפילה הכלכלית התחלתי להתכונן לגרוע מכל. המשקל שלי צנח במהירות ובחדות כלפי מטה, כמו המינוס. בפחות מחודש וחצי איבדתי את הטיול לחו"ל, את הזוגיות, את העסק, ו20 קילו. אחרי שני חוקנים ואחרי שהתעלפתי מחוסר נוזלים עברתי קולונוסקופיה וסוף סוף קיבלתי תשובה - זה קרוהן, הרופא אומר לי ומשפיל מבט כלפי מטה, זה לכל החיים הוא אומר לי. הבנתי שאחרי, ואולי אפילו בגלל, הפנטזיות הפרועות על עלילות הגבורה שהתרחשו בדמיוני לפחות פעמיים ביום, החליטו בשמיים שאני מספיק חזק כדי להכיל את הזוועה הזו. יש גיבורים שנלחמים בנבלים דמיוניים בסרטי פטזיה, יש גיבורים שנלחמים בפשע, ויש כאלו כמוני, שנלחמים בקרב בלתי נראה, הקרב על האופטימיות.

עברו שלוש שנים. שלוש שנים של כאב בטן בלתי פוסק, שלוש שנים שאני קם פעמיים\שלוש כל לילה כדי לשלשל דם ולצרוח בשיא השקט לאל התורן שישמע אותי ויבוא לעזור. שלוש שנים שאני רואה חברים מתקדמים קדימה כשאני בקושי מצליח לעמוד. אלבומים יוצאים לאור, זוגות מתחתנים, תינוקות נולדים, ואני - אני מדליק עוד ג'ויינט כדי להפיג מעט את הכאב שמנסה כבר הרבה מאוד זמן, להוציא אותי מדעתי. העולם הזה מלא בגיבורי על, אנשים פשוטים כמוני. אנחנו אולי לא יכולים לעוף באוויר או להרים חפצים בעזרת כוח המחשבה, אבל אנחנו מסוגלים להתמודד עם כאב שהיה ממוטט כל אחד ואחת ממכם על הרצפה בצרחות מחרישות אוזניים. אנחנו אולי לא עשינו מליונים, או הרמנו הפגנת ענק נגד עוולה פוליטית כזו או אחרת, אבל אנחנו גיבורי על שיהיה ברור. אנחנו משלשלים דם על בסיס יומי וממשיכים לחייך וליצור. אנחנו חוטפים מהחיים אגרופים חזקים ישר לבטן, וממשיכים לחלום, ממשיכים לנוע קדימה ולהאמין בבלתי אפשרי.

המזל מאיר פנים לאמיצים, ככה לימדו אותי, בואו נקווה שזה נכון.

אני בקרב על החיים שלי, קרב לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אחרי כישלון של כמעט כל תרופה אפשרית - אימוראן, פרדניזון, רמיקייד, יומירה, פנטסה, אני מבין שאמא טבע ואבא רוח הם הרופאים היחידים שיכולים לעזור, שתזונה נכונה והכוח של התת מודע לתכנת את המציאות הם התרופה האמיתית והיחידה.

אם אתם מזדהים עם הסיפור שלי דעו שכמוני גם אתם, גיבורים שנלחמים בקרב מטורף, מלחמת האור והצל, הקרב על האושר, הקרב על החיים. תרשו לעצמכם לשבת ולנשום רגע, שימו ברקע מוזיקת מערבונים,

קחו את יד ימין והרימו אותה מעל כתף שמאל ותנו לעצמכם טפיחה רצינית על השכם,

אני מעניק לכם צל"ש רשמי מצבא החיים, כל הכבוד לנו חבר'ה, כל הכבוד!.